הדאואיסטים שמו לב שעיסוקם
ביין ויאנג הופך מציאות קיימת כאשר הם עוסקים בתנועת הגוף.

כאשר הגוף זז והמודעות מופנית לתנועת היין והיאנג בגוף, הגוף מספח את שפת היין והיאנג ומכך שנוצר בו זיכרון מיוחד אשר נותן לחוסר הצורה (המאפיינת את הפוטנציאל מהמקור) משמעות תודעתית עוצמתית.

​

​

כל מחשבה על תנועת המקור אשר התבהרה מעיסוק ביין ויאנג נכנסה מעכשיו למסלולים אשר טיבם היה - המסלולים התודעתיים של תנועת המקור. על סמך פעולות כאלה התפתחו אומנויות הריפוי ובכך יוחסה תנועת המקור בנקודות ספציפיות על רשת הגוף.

​

מחשבות ותובנות החלו לקבל צורה דרך ביטוי הגוף. עולם התנועה אשר התגלה לדאואיסטים מתוך עיסוקם הצנוע הוליד משמעות קיומית.

הדאואיסטים היו נאמנים למשמעות שנובעת מעיסוק ביין ויאנג ולא חדלו להפיק ממנה תועלת.

בשורת הדאואיסטים אינה חדלה מלנשוב. עומק נביעתה מקיים אותה מעצמה.

​

לאו צה מכנה זאת "חוט המסכת של הדאו"