גוף נפש
ומשמעות
המדריך המעשי של הדאואיסט
אסף וייס
תנועה ותודעה
הדרך הבודהיסטית. מספרת על 4 אמיתות
האמת בדבר קיומו של הסבל.
האמת בדבר מקור הסבל שהוא השתוקקות או דחיה.
האמת בדבר סיומו של הסבל שטמון באמת שבדרך המתומנת האצילה.
מהי הדרך הזאת? הבודהה מספר:
"מהו אותו נתיב קדום, אותה דרך עתיקה, בה מסיירים הקדמונים המוארים כיאות? רק הדרך המתומנת האצילה הזו: הבנה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון... הלכתי בנתיב הזה. ובהולכי, הגעתי לידיעה ישירה של הזדקנות ומוות... ובאשר ידעתי זאת ישירות, גיליתי זאת לנזירים, לנזירות, למאמינים ולמאמינות…"
(ציטוט מויקיפדיה)
כאשר מתבוננים בגישה הבודהיסטית ניתן להבחין שחוויית הסבל משתקפת בחיים והיא תולדה של רצון המצוי במצב פראי. רצון זה אשר מאפיין את המרחב (המקום בחלל ובזמן) בו נוצרנו ובו החלה התפתחותנו נטולת המודעות - מלווה אותנו כל עוד לא רכשנו את הכלים המתאימים לטפח רצון מודע. את המרחב נטול המודעות בחר עבורנו הטבע לשם הסתגלות וכעת, לאחר משך ההסתגלות הגמיש יחסית, צריך לצאת מהביצה החמימה והמוגבלת ולצעוד לעבר מקום שמתאים יותר ליצור בעל תבונה - שמבחין בכוחות הפועלים עליו וכבר יכול להבין שמצבו עשוי להיות נוח יותר...
היצור, עצם התקיימותו, נושא הכבדה קבועה ואותה אפשר לכנות סבל. לסבל הזה יש מקור סיבתי המיוחס להשתקקות שלנו למושאים אחדים וכן לדחיה שלנו ממושאים אחדים. הלידה למשל מבטאת השתוקקות פראית לצאת ממקום אחד ולנוע למקום אחר ומימוש ההשתוקקות גורם על פי הבודהיזם להכבדה ולסבל. הסלידה הפראית מהסבל והרצון להמנע ממנו אף הם מקור לסבל שכן אותה סלידה מהסבל רק מדגישה את קיומו... ככה זה עם השתוקקות וסלידה והן על פי בודהה תכונות הנושאות את הסבל. הסבל מגיע אל החומר מכיוון שהחומר חשוף לכוחות סביבתיים שפועלים עליו, מכווצים אותו, מותחים אותו ומפרים את מנוחתו.
ניתן לדמות את ההכבדה לגוף בעל מסה שנמצא בקרבת מסות אחרות ואלה על פי עיקרון טבע מפעילות עליו כוחות משיכה ודחייה בעל כורחו וללא התחשבות ברצון אחר שעשוי להתנגד אליהם. כוח הכבידה הוא הכוח העיקרי שמשפיע על המסה אך כאשר העובר מצוי עדיין ברחם השפעתו פחותה מאשר מחוצה לו. הרחם הוא מרחב אחר, מרחב פרטי שבו פועלים חוקים שונים מאשר חוקי המרחב שמחוצה לו. כאשר עובר עוזב את הרחם הוא למעשה מתנתק ממערכת החוקים הקודמת ששירתה את התפתחותו ההכרחית לזמן זה. מדוע העובר עושה זאת? העובר עושה זאת משום שהגיע הזמן. כאשר מגיע הזמן, הטבע מפעיל קוד תבוני שנוצר על בסיס למידה מקדימה שמבטיחה לעובר סיכויים טובים יותר להמשיך ולקיים חיים מחוץ לרחם. הדרך שהטבע עושה זאת היא על ידי דחיפה. הטבע מעודד את העובר להתנתק ממרחב הרחם ולהעתיק את מקומו למרחב אחר שבו ישנם חוקים אחרים. כך הטבע בוחר עבורנו לשנות צורה ומקום וכדברי לאו צה ה"טוב שהתנועה הוא זמנה הראוי".
מה כעת יכול לעשות העובר? הברירות שניצבות בפניו כעת יוצרות הכבדה ובה טמונים זרעוני הסבל. האחיזה האיתנה ברחם מתחילה להתרופף ועימה צץ רושם חדש שיוצר בילבול, דילמה וחוסר שליטה - אלה סממני הסבל הראשונים.
וכך כשם שכבידה מושכת את הגוף אל האדמה, כך גם תודעת הסבל נעה לעבר המרחב הפיזי על נשאי ההשתוקקות והדחיה.
קיום הגוף הגשמי ונוכחותה של מסה מגדיר למרחב הפיזי להיות כפוף לחוקיות הכבידה. הכבדה זו מיוחסת למשא נוסף שמתורגם לסבל.
המסה הגשמית היא מצע לתחושות ולהכרה והיא זו שמגיבה לכבידה, ללא מסה או כאשר המסה מזערית אין משמעות לנוכחות כבידה בסביבה ולא יתכן מצב של סבל, לאו צה אומר "כשאהיה בלי גוף, מה סבל יהיה לי".
יחד עם זאת הסבל גם מסתיים בשלב מסויים. בכדי להבין כיצד זה אפשרי ולהישאר בחיים פורסת הדרך הבודהיסטית את משנתה המתומנת לאדם שראשיתה בהבנה נכונה כתנאי מקדים לכוונה נכונה. מדוע ההבנה היא הבסיס להתפתחות מושג הכוונה? האם הכוונה עוקבת אחר ההבנה?
אל ההבנה ניתן להתייחס כתופעה שנוצרת בתהליך של בריאה ונעלמת דרך איון. התבונה לכשעצמה מכוונת את האדם להמשך מימוש תכליתו וכאשר זו נבראת בתודעת האדם ניתן האות להמשיך ולהמשך הזה יש כיוון. 'כוונה נכונה' משמעותה להוביל את המחשבה בכיוון הנכון, להבין נכון את הסדר הטבעי וליצור התמד לתנועה זו. בכדי להצמיח שורשים נדרשת אדמה כתנאי מקדים ולכן הזרעים נופלים לאדמה, נאספים בה והאדמה משמשת להם כרחם. הכיוון הראשי הוא למטה אל האדמה ומשם התבונה מספרת שהצמיחה תמשיך להתקיים וכל הנדרש הוא התמד. כוונה נכונה בטבע מפנה את האמצעים הנכונים למימוש (אחדות והתפתחות), כך למעשה מכווננים הדברים מעצמם אל מקורם. עצם נוכחותה של הבנה גוררת משיכה טבעית לכיוון מוגדר והמשיכה הזאת מתקיימת מעצמה. כוחה של ההבנה היא ביכולתה לצייר מצב טהור שממנו תנבע כוונה טהורה (טובה בלא הגבלה).
מהו מצב טהור?
מצב טהור הוא מושג ערטילאי אך משום חשיבותו בהקניית הבנה נכונה, ראוי להתאמץ ולנסות לשכלל את תפישתו. אחד הטקסטים שמשך את תשומת לבי בנושא שייך לעמנואל קאנט 'הנחת יסוד' ומוצג כפתיח לפרק הראשון:
"לא יצוייר דבר בעולם ואף לא מחוץ לעולם שהוא טוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד".
מסתבר: הרצון הטוב הוא תכונה מניעה, מרחב הרצון הטוב מאופיין בכוח משיכה עצמאי והוא תוצר של הבנה. האמצעי של האדם לפעולה במרחב הרצון הטוב הוא הבנה מקדימה ולכן באמצעות ההבנה בלבד הוא יכול להבין שיש לו בכלל תכלית ושיש לו בכלל רצון וכיוון..
הרצון הטוב הוא מקור משיכה טבעי והתנועה מונחית אליו מעצמה. כאשר מבינים זאת בוחרים בו מתוך מודעות, יכולים להמשיך בכיוון הנכון..
לתכונה טהורה יש אפיון שאינו נבחן ביחס לניסיון ולכן הבנתה מסתבכת כאשר מנסים למצוא לה סיבה. תכונה טהורה מצויה רק בכשרונו של השכל להפליג למחוזות שטרם התגלו ולראותם כממשיים. זהו כוח מיסתורי שאף שאין אפשרות למצוא סיבה לנוכחותו, לא ניתן להתעלם מהשפעתו. זאת הסיבה שהתרבות הסינית נוטה לתאר את המרחב הזה כמרחב שבו שוכנים רוחות ויצורים מעולמות אחרים. נושא זה, שעשוי להראות מסובך, מתבהר עם הזמן וכולל עולם מושגים ייחודי שעוזר לתפסו על אף חלקלקותו.
הבנה וכוונה פותחים את הפרט למרחבים נוספים ולידע חשוב להמשך הדרך. המעבר בין מרחב למרחב מחייב גמישות מחשבתית ולכן חשוב לטפח את הרוח.
על מנת להתקדם אל מעבר לסבל חשוב להבין את דרך הטבע אך לא פחות חשוב זה להיות בנאדם. הדרך אינה מסתיימת בהבנה וכוונה משום שהקיום מפגיש את האדם עם כוחות נוספים. הסביבה הרוחשת בה מתקיימים החיים דוחפת ומטלטלת את המרחב הפיזי, משקשקת את התמיסה הטהורה של המחשבה ומערפלת את הזכות הפשוטה. מפגש זה עם כוחות הסביבה מצריך לצאת ממרחב ההבנה ולצעוד לעבר מרחב הפעולה. על האדם לשרוד וזה מתברר לא משימה כל כך נחמדה - חלק נכבד מאוכלוסיית העולם מתקשה בכך… אולם ישנם דברים שמיטיבים עם האדם וישנה דרך להתפתח בצורה המיטבית.
דיבור נכון, פעולה נכונה ואורח חיים נכון מבטאים את הקשר של האדם למקום ולמעשה בוחנים את כוונתו במישור המעשי (אני מול עצמי ומול הסביבה החיצונית). לאחר ההבנה והכוונה הנכונות שטיפח בשכלו יוצא האדם לבחון את כליו בשטח דרך התקשורת שלו עם הסביבה הפנימית והחיצונית. בשלב הזה פוגש האדם בעצמו ובזולתו ולומד מה נכון. בהתאם לכך לומדת התבונה לגבש דרך ארץ ולהעזר בה לשם מימוש. מימוש המתקיים תוך ביטוי כוונת הלב זהו מימוש של רצון שהוא טוב בלא הגבלה. בספר הדאו כותב לאו צה "הטוב שבלב הוא העומק" ובכדי להתקדם במעמקים המעורפלים ומאתגרי החמצן מפנה דרך הבודהה לדיבור, פעולה ואורח חיים נכונים. תחום זה יש לו זיקה לתחום המוסר ולמעשה נועד להאיר את הדרך אל השלבים הבאים: מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון. לאחר למידת סדר ההגשה, ניתן להעזר בסדר הזה על מנת לממש את הידע ולהפקידו למען הדורות הבאים. באמצעות סדר נכון יכול האדם לפרוץ את המצב ההישרדותי ולעבור לשלב המימוש שלשמו ניתנה לאדם תבונה.
לאחר שלמד האדם באמצעות תבונתו, כוונתו ופעולותיו בשטח אודות טבע הדברים, מתגלה לו סדר חדש ואותו עליו ליישם בשלבים הבאים בדרך לסיומו של הסבל.
מאמץ, מודעות וריכוז… מדוע אלו?
כשם שמחוץ לרחם פועלת מערכת חוקים שונה, ההבנה כי בתחום המעשי ישנה חוקיות נוספת שאליה צריך להתייחס מחוללת מהפך במושגי השכל הטהורים שנרכשו במצבם הטהור המקדים. להולך בדרך ניצב אתגר לא פשוט שמשמעותו וויתור… שהכוונה כאן היא וויתור על המושג התבוני הטהור שהיה קיים עד כה בתודעה (אשר התפתח כאמת מוחלטת מבראשית על פי הדרך המתומנת) והבחירה לערבב אותו עם הניסיון וליצור השקפה חדשה שתוכל להתקיים על פי סדר שיתן לה תכונות מחודשות של תבונה. במקום הזה האדם פועל לשכלל את תבונתו וליצור בריאה חדשה. הוא יעשה זאת שוב ושוב עד שישיג את מבוקשו. לשם כך דרוש מאמץ נכון וזה משום שוויתור כזה עלול להצית בילבול תודעתי שיעלה ספקות מידיים באשר לטיב הבחירה.
מאוד אהבתי את דבריו של קאנט בנושא שהעלה על דעתו לשאול את השאלה "האם אנחנו באמת יודעים מה שאנחנו רוצים" וגם הביא דוגמאות אינספור שממחישות את זה בקריאה תמה שהמלך הוא עירום... על כל פנים בחירה זו מתנוססת על המגדל שבנינו לעצמנו עד כה בדרך הבודהה ויותר מכך אף מאפיינת את בחירת הטבע לאדם בסבל ברגע היוולדו.
השחרור מן הסבל אם כך עשוי להיות תלוי במושג הבחירה ועל כך יש לתת את הדעת. הבחירה עצמה, קבלת ההחלטה… בה טמון הסוד להקניית התודעה הנכונה ולהבנה בדבר מסכת הטבע והאדם.
בשלב הזה המאמץ הוא לחתור נגד הזרם על מנת לחלוף על מקור התנועה המכביד ולנוע אל עבר המרחב החדש שישחרר את הסבל. זאת הבחירה שניצבת בדרך והיא הפתח לאחדות עם דרך הבודהה. ריכוז בשימור האחדות מבטיח את שימורה. במצב הזה שרוי הבודהה בנחת.
בברכת דרך צלחה ומלאה בהבנה.
אסף וייס.