הדאואיסטים יעשו ככל שביכולתם בכדי להמנע ממאבקי כח, ויכוחים ודיבור סרק. יחד עם זאת לא יהססו להכות. כאשר הם מכים הם עושים זאת כדרך הטבע. אין הם כופים עצמם על אחרים והסתפקות היא מעקרונות הפעולה המודעת שלהם. מספיקה להם מכה אחת.

​

הדאואיסטים הם אנשי שלום. כאשר הם מכים הם מכוונים להתבוננות פנימית, אין בכוונתם לפגוע אלה להאיר, לעורר ולא לכפות. דרך אנשי הדאו משתקפת תנועת הטבע, בפגשם את מכשולי הדרך, תשתקף מתוכם הדרך לעקוף את המכשול. כאשר הם מכים הם עושים זאת מחוסר ברירה. באחריותם האישית לשאת בתוצאות ובהתאם לכוון נשימתם ובאורח רוח לחזור לאיזון ורוגע המאפיינים את דרכם.

​

הדאואיסטים פועלים מתוך טווחי זמן רחבים, המתנה היא מומחיותם ומכך מסוגלים לתזמן את זמן הפעולה האידיאלי עבורם - "הטוב שבתנועה הוא זמנה הראוי".

הדאואיסטים צנועים מלאי חמלת חיים - אין בהם מקום לפגוע או להעליב, יחד עם זאת דוגמתם האישית אינה יכולה להיות מושלמת ויתכנו פרשנויות שונות לדבריהם הכנים (הלא תמיד נעימים לאוזן) - יושרתם אינה נובעת ממקום מזיק אלא מראיית עומק של הדברים.

​

על פי הדאואיסטים תקשורת מילולית רחוקה מלהיות מדוייקת ורצופה באי הבנות. הם חשבו פעמיים לפני שהיו מגיבים ולעיתים אף נמנעו מתגובה מילולית ובמקום זה שאפו אוויר מלוא הריאות - כך יכלו להכיל את אופיים של אחרים וללמוד כיצד לספק מענה מתאים בתקשורת המילולית - מיומנות זו היא חלק מהדרך של הדאואיסטים, אך מבחינתם אינה יכולה להיות נקייה מאי הבנות - הלשון היא נצר של הגזע ומבחינתם שימוש רב בדיבור מיוחס לפעולה אשר מרחיקה את האדם מתנועת המקור ודרכה נזרעת הפורענות. "דיבור רב יביא סבל, מוטב לשמור בלב".

מודעות לדברים הללו, היא הדרך של הדאואיסטים - הצמצום מייטיב ומקדם את המפגש עם המקור שאליו הכל חוזר.

​

המטאפורה הדאואיסטית מגדירה "אפס מעשה" ומתבטאת דרך צמצום פעולות כמו ויכוחים, דיבור, תאווה, הימורים ועוד פעולות סרק המערפלות את ההתבוננות בתנועת המקור.

דיבור מבטא את חוסר הברירה של הדאואיסטים אלא להתמודד מול כוחות חזקים. הלשון יכולה להיות כמו כלי נשק חד ומשונן ומכאן שיש להיזהר משימוש יתר בכלי הזה.

"דיבור רב אינו כדרך הטבע" ובהתאם מרחיק מתנועת המקור. האמת אינה יכולה להנציח עצמה דרך דיבור אלא דרך מעשים המקרבים בין בני האדם.

למעשים יש זיקה לתנועת המקור ולמעשה הם אלו המבטאים את המהות הנובעת מיחסי הכוחות בין יין ליאנג. המעשים הם הענפים הראשיים המתפתחים בעץ החיים ואילו הלשון מיוחסת לנצר היוצא מהגזע ובכך גוזל כח מהענפים. זאת הסיבה שדיבור רב מפזר את הצ'י לחלל ומונע את התפתחות המעשים אשר דרכם מתאפשרת הגדילה והצמיחה של הפוטנציאל המיוחס למקור.

על פי הדאואיסטים אפשר להימנע מסבל באמצעות דיבור נכון או צמצום הדיבור.

​