בסוף היא תיקח אותך...
- אסף וייס
- 1 בינו׳ 2018
- זמן קריאה 4 דקות
נטיה וחובה
אנו תלויים בין השתיים,
בכל פעם אנו פונים אל אחת.
שתיהן טובות ושתיהן רוצות שנצליח בחיים.
אך השאלה החשובה כאן היא
את מי מהן אנחנו באמת רוצים..?
...ומכיוון שבתכונת הרצון עסקינן, הנכם מוזמנים להפליג אל מחוזות הרצון החופשי ביותר האפשרי עבור האדם וכל זאת במסגרת גבולות התבונה האנושית. כאן נוכל לשמוע בעצתו של עמנואל קאנט שחקר ועמל בדבר הגבולות הללו וסיכם את ממצאיו בכך שהחירות (היא ולא אחרת) ניצבת בראש תכונת רצונו של של האדם...
חוץ מזה זה משתלב מצויין עם התכונה שאנו הכי שונאים בעולם - להיות עבדים.
המהפיכה הקופרניקאית היתה אחד ממוקדי יציאת המחשבה מעבדות לחירות - אנחנו לא עוד כדור בודד שכל היקום נע סביבו אלא חלק מינורי של מנגנון תנועה עצום שנע כיחידה אחת - גילוי זה היכה את מוחם של הבריות ופתח את הפתח לעידן הנאורות לביטוי חירות המחשבה.
בעידן הטכנולוגי של היום אנשים מגלים את התבונה מהר מאד. הילדים הסקרנים שלנו נמצאים במרשתת כל יום וחשופים למידע שאין לדעת כיצד משפיע על מוחם… השליטה על זה נמוכה עד לא קיימת - הילדים מזינים את עצמם בתוכן בקצב גבוה, כל מי שיש לו ילדים יספר לכם את אותו הסיפור... הילדים פשוט רצים על זה….
העיסוק בידע מאפשר גישה אל מרחב אינסופי שממנו משתקפת חירות המחשבה במלוא הדרה, התחושה הזאת של גילוי מרתק - אין שני לה. כאשר האפשרויות בלתי מוגבלות ומוגשות ישר אל כף היד, לא מפתיע שיותר ויותר אנשים חשופים היום לתחושות הממכרות הללו כבר בגיל צעיר מאד… דפוס התנהגות כזה רק תורם לפערים שבין הלמידה המסורתית שעוברת מאב לבן לבין הידע המתבסס על גילוי עצמי - זו למעשה חרושת השינוי של העידן הנוכחי - ילדים יוצרים קשר עם תרבויות רחוקות ומגלים את העולם לבד - אני רק יכול לדמיין מה עובר לילדים האלה במוח הסקרן והמתפתח שלהם… או כיצד זה ישפיע עליהם בעתיד.
מרכז העונג במוח מושפע רבות מהמוליך העצבי דופמין. תחושת העונג שמבשרת לנו על הישג משביע רצון קשורה ישירות לפעילות הדופמין במוח. מכיוון שתכונת הרצון היא חירות, ברגע שהרצון יהיה שבע הוא יתבטא במרחב החירות. תכונת הרצון השואפת לחירות ניצתת ומתבטאת בהתאם לפעילות הדופמין.
הרצון הזה חשוב מכיוון שהוא מגדיר לא רק צורך נפשי אלא גם צורך חומרי. התבונה חייבת לספק את החומרים הדרושים להתפתחות כשם שהטבע בחר לחבר חומצות אמינו כאבות הבניין של הגוף ובגלוקוז כספק האנרגיה לצורך התפתחות. אחת העובדות מפתיעות ביותר שנתקלתי בהם היתה קיומם של 2 סוגי גלוקוז שלהם מבנה כימי דומה אך נבדלים הם בפעילות האופטית בלבד… הטבע מתברר מעדיף רק אחד מהם שכן השני פשוט לא עושה את העבודה - מדהים לגלות שהטבע בעצמו מבטא תכונות תבוניות ואלה קשורות באופן ישיר להעדפת חומרים - הטבע בוחר ומממש את חירותו מתוך בחירה!
הרצון הזה בחירות ובדופמין הוא חזק, זה כמו לינוק ישירות מאמא - חד וחלק ישר לארנק! אך ניכר כי בשלב מסויים האחיזה הזאת מתרופפת. כשזה קורה הגוזל כבר לא יכול לשוב לקן ולתפקד כילד ובנוסף לזה לממש את יעודו כאדם בוגר (למעט מקרים יוצאי דופן כמו יובל המבולבל…. ;). ההורים כבר עייפו והילד צריך להבין שעליו לדאוג בעצמו להמשך גורלו. הילד עומד בפני בחירה בהתאם לצו הטבע - התפתחות משמעה בחירה.
כל בר דעת מבין שזהו מצב לא יציב שדורש יישור… משהו מרגיש לא בסדר - הפעולות שנעשו עד כה כבר לא מספיקות בכדי להזין את הרצון.
פתאום העונג הצפוי כבר אינו בנמצא וזה מעורר מחשבות ושאלות ובמקביל געגוע לגמול או למשהו שיזכיר אותו. החיפוש אחר הגמול הוא חיפוש מתמיד אחר חומר כימי שנמצא במוח. כאשר החומר הזה מופרש כבר מרגישים אותו. החומר הזה פועל על פי כללים מסויימים וכאשר אלה מיושמים, עולה עונג וסיפוק - רוב הזמן לא צריך יותר מזה… הבעיה היא שבשלב מסויים המים נאלצים לשנות מצב צבירה ולכך נדרש גם האדם.
כאשר תינוק מגיח לעולם הוא גדל ומתפתח. פעולותיו זוכות לגמול בולט לעין - גופו הפיזי גדל, המוטוריקה משתכללת, השיניים מתחלפות, הגובה משתנה וכך זה נמשך עד תום גיל ההתבגרות. גדילה כזאת בחיק המשפחה היא חממה הדואגת לשלב הגדילה הבסיסי. כאשר הגוף מפסיק לגדול האדם ממשיך לחפש את הגמול שהוא מכיר ובפעולותיו הוא ממתין למימושו. כאשר הגוף לא גדל יותר הדרך המקובלת היא לעבוד ולקבל שכר.. אך לפעמים קשה למצוא מכך סיפוק, בעיקר כאשר העיסוק היומיומי הופך שגרתי מדי - בשלב כזה עולה צורך בשינוי מצב צבירה למען מימוש גמול עתידי
הרצון הוא לממש,
הניסיון הוא מה שיש.
פעם לכאן ופעם לכאן
פעם זו ופעם זו מבקרת…
מה מושך אותנו יותר?
ולאן אנו מכוונים את הידיים?
אבקש להזכיר כי אנו תלויים בין הכיוונים. יצאנו מהקן ואמא לא תשוב… הרצון לשוב הוא עז ויכול להקל על הכאב הזמני של הקושי, אך שחרור במצב כזה דינו התרסקות והגעה לנקודת ההתחלה - אף אחד לא ממש רוצה את זה...
לעומת זאת באופק תמיד ישנה הגברת ואם הידיים מושטות אליה, היא תחזיק אותך ולא תתן לך להתרסק לעולם. זו הסיבה שכדאי להכיר אותה, כי היא פועלת כל הזמן למענך - אבל רק בכיוון ההפוך - זוהי החובה.
כשם שמי הגשמים נמשכים למטה, כך גם היא הנטיה - כל רצונה לשוב אל אמא אדמה ולהישאר שם ככל האפשר. האפשרות הפחות נראית לעין פועלת על המים ממקום מושבם הבטוח למטה ומאדה אותם אל על אל השמים. בתנועתם למעלה הם נעים בכיוון ההפוך למסלולם הגלוי ובכך הם מקיימים את חובתם. המים מממשים את חירותם בכך שהם משתנים מנוזל לגז וכאשר הם עושים את זה - הם משתחררים מכבלי המשיכה של הנטיה ונעים אל עבר מימוש החובה. המים משנים את מצב צבירתם מנוזלי לגזי ובכך משתנה כיוון תנועתם: האמא והגברת הן למעשה אותה גברת בשינוי אדרת - שלוחות שונות של חומר הנושא אנרגיה נשית המספקת מצע לכל התפתחות ולשימור רצף החיים.
החירות אם כך תלויה בדבר נוסף - בשינוי מצב צבירה, שינוי פאזה. ההבנה שמה שהיה עד עכשיו כבר לא פועל במצבו הנוכחי גוררת מחשבה - תובנות מסויימות לגבי משמעות החיים מתחילות לבקוע כמו פקעות לאחר הגשם - צריך לחשוב לפני מעשה, לקחת אחריות, לשמור על הדורות הבאים - להפוך הגורם המזין… לכך נדרשות פעולות. על הפעולות האלה חשוב שאמא תספר לך - אך במידה שאמא היתה עסוקה או שפשוט שככה לספר… אל דאגה - בשביל זה קיימת הגברת.
ומהי חובה אם לא גברת נכבדת הדורשת את כיבודה -
בפעולה קטנה - למען מימושה..
טבע הנטיה הוא תמיד לחזור ולאפיין את המצב הלא מודע - יש להיות מודעים אליה… לקבל את הנטל, להקשיב לתכתיב - ללמוד לעשות את זה!
הנטיה היא כמו אמא והאדם תלוי בין אמא לבין גברת גיבורה.
לפעמים נראה כי החיים הם משקולת כבדה הגוררת עצמה וחורצת את האדמה… מטפחת את מקום המנוחה.
אבל עד אז אין מנוחה - יש גברת.
הגברת שבהקשיבך לה - היא תיקח אותך למחוזות מבוקשך
כל עוד הידיים ימשיכו להיות מושטות אליה מתוך צו הרצון שמהותו - החירות.
Comments